1מי שמך לאיש וכו׳ דליכא למימר לאיש מל׳ שררה כמו איש נעמי וכיוצא דהא כבר כתיב שר בתר הכי א״ו איש כפשוטו:2הלהרגני וכו׳ מכאן וכו׳ הק׳ מוהרא״ם ז״ל דכיון דהך מלתא נפ״ל מדכ׳ אתה אומר ולא כתיב מבקש וכדאי׳ בש״ר א״כ אם פי׳ אתה אומר הוא שהיה מזכיר עליו את השם המפורש להרגו איך ניצל ולא מת והלא כבר הוציא ש״ש מפיו. ועוד כש״אל כאשר הרגת את המצרי והבין מדבריו שכבר נודע הדבר ופחד כדכתיב ויירא משה למה שתק מזכירת ש״ה דאדרבא הו״ל להתחזק ולהרגו כדי שלא ילך למסרו ונדחק מאד בתירוץ ע״ש. ולע״דן דשם המפורש דקאמר מר לאו דוקא שם המיוחד ההו״יה ב״ה אלא כלו׳ שם א׳ משמותיו ית׳ וידוע שא׳ מע״ב שמות הוא כה״ת ויוצא מפ׳ ידעתי ה׳ כי צדק משפטיך וכו׳. והנה אותו הרשע דקדק דיוק א׳ בדברי משה שא״ל למה תכה רעך ול׳ זה לא יתכן דהול״ל למה הכית א״נ למה אתה מכה ולכך חשש שמא אדעתא דהכי אמר כן משה להזכיר עליו שם זה להרגו לפי שידע בודאי שמשה הרגו למצרי בשם שראה דהוו מרחשן שיפוותיה ותכף נפל המצרי ומת מבלי שנגע בו דממילא הבין דע״י שם הרגו אלא שלא ידע בכח איזה שם ועכשיו ששמע תכה מפי משה חשב שזהו השם עצמו שהרגו למצרי על ידו ושעכשיו היה מזכירו עליו ג״כ להרגו. ואע״ג שעלי״ז היה מזכיר השם שלא כסדרו חשב בלבו שכך צריך להזכירו מהופך להגביר עליו מדה״ד שידוע שהוא תש״רק וכמו שביאר הרב ז״ל בפ׳ וכל זה איננו שוה לי שזו היתה דעת המן להגביר הדין. ולכך א״ל הלהרגני אתה אומר כן כאשר הרגת את המצרי אבל האמת שלא היה רוצה משה חלילה להרוג שום בר ישראל ואע״ג דרשע הוה מ״מ סבר כמ״ד יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו. ומ״ש תכה ולא קאמר הכית לא לזה כיון אלא לרמוז דאף על פי שלא הכהו נקרא רשע בהרמ׳ יד וכדפי״רשי לעיל אלא שהרשע שלא ידע זה לכך חשש כדלעיל:3ויירא וכו׳ ומדרשו וכולי נרא׳ שדרשו כן דאילו כפשוטו שנתיירא לנפשו למה לא ברח מיד רק עד בתר הכי דכתיב וישמע פרעה וכולי ויבקש להרוג וכולי:4אכן נודע וכולי ומדרשו וכולי ה״נ אפ׳ לומר דאילו כפשוטו לא הול״ל אכן שהרי לא היה ברור לו שנודע הדבר אלא הול״ל שמא נודע הדבר א״נ הול״ל נשמע וכדכתיב בתר הכי וישמע פרעה. ומה שהיה תמה משה מתחלה אע״ג דודאי הוה ידע שכך נגזר בין הבתרים כבר כתבו המפ׳ דגרות דוקא נגזר לא עבודת פרך:
